עבר קצת זמן מאז שפרסמתי את הבלוג הראשון פה במאמי, שבועיים ליתר דיוק. שבועיים שקרה בהם המון.

אתן בטח חושבות עכשיו יופי. עוד אחת – רק פתחה בלוג וכבר נכנסה להריון.

לצערי הרב לא.

בדיוק ההפך.

עוד טיפול כשל. הפעם גם עם בונוס – גירוי שחלתי.

מי שעברה בטח יודעת איך זה מרגיש, או שזה אחד החששות הראשונים. אז אני מ"בנות המזל." ואתן יודעות מה הכי מרגיז?? ראיתי את זה בא. מההתחלה של הטיפול הרגשתי שמשהו לא טוב, לא בריא. זה הטיפול השלישי כבר ומשהו הרגיש אחרת. המשפחה ניסתה לעודד ואמרה שאולי זה זה, ואולי זה מרגיש אחרת כי הפעם זה הולך לעבוד, אבל ידעתי שלא.

ואז, שבוע אחרי השאיבה התחילו לי בחילות. כולם מסביב כבר מתרגשים מתעלפים מאושר כל פעם שאני רצה לשירותים להקיא. בטוחים שהנה זה בא, ואני מתחילה להגיד לעצמי יאללה שלי, תתרגשי. למה את רואה שחורות. הרי הרופאה כל הזמן אומרת לך  כמה חשוב לשמור על אופטימיות. בכלל הרופאה, כל שאלה שיש לך היא אומרת לך להירגע. אז אולי תירגעי פשוט, אמרתי לעצמי. אולי תירגעי ותיהי חיובית ותתמסרי לרעיון שאולי זה עובד.

אז התמסרתי, רק לרגע כי לפני כמה לילות, ערב לפני הפגישה עם הרופאה שלנו כדי לראות איך ממשיכים את הטיפול הרגשתי כל כך נפוחה, אבל לא נפוחה של הריון, והעייפות פשוט לא הרפתה, אבל גם – לא כמו בהריון! וקראתי וחיפשתי על תופעות לוואי כאלו בטיפול הורמונלי אבל כלום. כל מקום שאתה מגיע אומר לך משהו אחר. פשוט כלום.

עד שהבטן התחילה לכאוב. לכאוב זה כאילו תיאור הכי שטחי של מה שהרגשתי בעצם. הבטן בערה, שרפה, ומיד בעלי שם אותי באוטו ונסענו למיון. 

כבר היה לנו ברור שזה לא זה, כמובן, מה שעוד יותר הקשה על ההתמודדות עם הכאב הפיזי. הרופא התורן הסביר שזו תגובה לטיפולים ההורמונליים, קצת יותר מדי תרופה והגוף מפתח מגננה או תגובה אלרגית . זה נקרא גירוי שחלתי. למזלי התגובה של הגוף שלי לא היתה קיצונית מדי אבל הייתי צריכה להישאר במיון לילה, לקבל נוזלים ולעשות כמה בדיקות אולטרסאונד כדי לשלול מיימץ.

עכשיו אני כבר בבית כמה ימים, ואני צריכה בעצם להתחיל הכל מחדש, לשנות לי את המינון של התרופות, להתאים לי אולי פרוטוקול חדש, ובתכלס, אם לא אתן – הייתי ממש מיואשת.

יש משהו מאד מרגיע ומנחם בלחלוק את מה שעובר עליי עם קהל של נשים שמבינות עניין – גם כי אני לא שומרת הכל בפנים וגם כי יש מי שמקשיב ומייעץ. זה באמת כל כך חשוב לא לשמור הכל בפנים ולא להתנהג כאילו הכל בסדר, למרות שהרבה לא בסדר.

לדעתי זה ממש לא בסדר שרופאה אומרת לך לשמור על אופטימיות ומתעלמת מכל נורות האזהרה.

כשפרסמתי את הפוסט הקודם פה במאמי לא ידעתי למה לצפות ותכלס לא ציפיתי לכלום, שמחתי שיש לי במה לחלוק את מה שעובר עליי. שמחתי שזה מעניין מישהו בכלל. לא ציפיתי שיגיבו לי וקיבלתי ממש תגובות חמות לתיבה האישית שלי ואני רוצה – באישור הבנות שכתבו לי כמובן, לחלוק שתיים מהתגובות.

 

נערה בשם אנה כתבה לי מכתב ממש מרגש שבו היא שואלת אותי הרבה שאלות על התהליך – מסתבר שהיא "ילדת מבחנה" שנולדה בשנת 1990! והיא רצתה לדעת עוד ועוד פרטים על התהליך כי אף פעם לא הסבירו לה. אמהות! תסבירו לבנות שלכן הכל הכל הכל. זה לא בושה להכנס להריון בכל דרך אפשרית!

 

התגובה השנייה שקיבלתי היא מאישה ששמה ענת, ענת מנהלת עמוד בפייסבוק שקוראים לו שימי לב לתרופות שלך והוא בדיוק המקום לשאלות, תשובות ובאופן כללי תמיכה מקהילה של נשים ומשפחות שמבינות דבר או שתיים בתהליך הזה שנקרא הפריה מלאכותית. בעמוד חברות גם רופאות ומטפלות שעונות באופן אישי על כל שאלה! הצטרפתי לעמוד בדרך אגב כזה, אחרי שענת כתבה לי תגובה לפוסט הקודם. אבל כשהייתי בבית חולים נזכרתי בו והחלטתי לנסות, וקיבלתי תמיכה וייעוץ שלא ציפיתי לו. תודה לענת ולחברותיה המסורות על העזרה.

זה הכל לעכשיו. אני מקווה שבפוסט הבא כבר אהיה בתחילתו של טיפול חדש ומרגש. מבטיחה לעדכן

שלי